כן! יותר מחודש עבר, מאז היינו שם, כ-225 מבנות חב"ד באה"ק - נפלה בחלקנו הזכות להיות עשרה ימים בד' אמות של הרבי, לספוג, לצבור ולאגור כל חלקיק, כל שבריר שניה, כל מילה, כל סיפור ותמונה. אני מעיפה מבט לאחור, אל 10 ימים בלתי נשכחים, אל רגעים מיוחדים מאין כמוהם, שנצרבו בי, עמוק בנשמה, שמעכשיו אחי'ה איתם לנצח.

מטוס ממריא ואדמת הארץ מתרחקת, ואני בתוך תוכי לא מאמינה שהנה - זה הגיע! התכוננתי, חיכיתי, וזה בא... עוד מס' שעות אני כבר אהיה "שם", במקום רחוק, שונה וגבוה, עוד מעט ממש... את 10 הימים האלו, אי אפשר לתמצת במילים, החוויות הרבות, הרגשות, האווירה השונה והמיוחדת, זה לא משהו שאפשר לכתוב בקלות, להכניס ולצמצם לדף ועט, זה לא זה!

לראות בפעם הראשונה את 770, ולהרגיש למקום הזה חיבור, כמו לבית ממש! לבית חם, מזמין ומוכר, למרות שלא הייתי שם אף פעם קודם! להביט למטה, ולראות איך ההתרגשות מציפה אותי, להסתכל על הכיסא האדום והריק ו"להישטף" בבת אחת בכל כך הרבה רגשות!

להיכנס על קצות האצבעות לחדר היחידות, כשאת יודעת, שבמשך שנים המקום הזה היה חדר שבו חסידים, וגם כאלו שלא, התייחדו עם הרבי וקיבלו עידוד, עצות וברכות, ואת גם יודעת שגם היום, בחדר הזה האלוקות מורגשת יותר מכל מקום אחר, את יודעת שבעצם – גם את ביחידות ממש עכשיו, עכשיו את מבינה את הסיבה לצמרמורת...

לזכות להיות באוהל יום שלם! להרגיש בד' אמות הכי קרובות לרבי, לקרוא בשקט את ה"מענה לשון" אפילו שמשהו חוסם את הגרון, לשמוע מתוך השקט והדמעות את הדרישה, התביעה שמחרישה את האוזניים מרוב שקט. להישיר את המבט ולגלות שהדמעות מטשטשות את שדה הראיה.

להתנער בכוח, לעצום את העיניים כדי לראות את הרבי מעודד בהתוועדות או עומד בחלוקת דולרים, ולפקוח אותם כדי להביט לשמיים, ולדרוש, שההעלם הזה יגמר כבר לנצח.

לעמוד ביציע, מעל אולם ענק, מלא מקצה אל קצה באלפי שליחות, חיילות נאמנות בצבא היחיד מסוגו של הרבי, ולהרגיש שאת מתמלאת בגאוות יחידה! להביט מלמעלה, העיינים מלאות דמעות, את רואה במטושטש את עיגולי האור , השלהבות המרצדות בנרות, ואת אלו שדולקות בעיניים של השליחות, נשים שמקדישות את החיים שלהם, את הפרטיות והנוחות בשביל להכין את העולם לגאולה, בשביל לקיים את הרצון של הרבי!

לראות אותם נעמדות בשמחה, בגאווה חסידית, כמו חיילים, אחת אחרי השניה, עד שכל האולם מלא, רוקד ושר, עד שכל העולם נכבש, תוקן, בורר!

לרקוד ולקפוץ בכל הכוח "שלוחי אדונינו" ולומר לעצמך בשקט מה שאת רוצה רק לצעוק בקול: איפה עוד יש כזה צבא? איפה עוד יש כזו עוצמה? מי עוד היה מוכן, מסוגל לחולל כזו מהפכה? אז יש רבי לחב"ד?!

ועוד בקשה אחת, שנלחשת בלב של כל אחת, גם אני רוצה להיות חלק! להיות פה בפנים, בשבילך! גם אני משתוקקת להיות שליחה, כן רבי! יש לך היום 225 שליחות חדשות!

להיות בבית של הרבי, לעמוד צפופות, ולספוג את האווירה מהקירות, לנשק את הפרוכת... לשיר ביחד, את הניגונים, ניגוני געגועים, ולהרגיש את הגעגוע הצורב למה שאפילו לא זכיתי לחוות...

לשבת בהתוועדות, שעה ועוד שעה, לנסות לאגור, לזכור כל מילה, למלא ולדחוף מה שאפשר למצברים, גם בשעות הקטנות של הלילה... מתוך שמחה, חיות והנאה! לנגן את הניגונים המוכרים, וללמוד גם חדשים, לנגן באמת! בכוונה! בעיניים עצומות, ולהרגיש... כמעט כלות הנפש...

לשמוע ולספוג את המסרים, ללמוד את הרעיון שמאחורי הסיפורים, להתרגש, עוד סיפור, ועוד שיחה, ושירת "אשרינו שחסידים אנו" בוקעת את החושך של שעת חצות בקראון הייטס.

ואז.. פתאום, בלי שום הכנה מוקדמת, התוכניה מורה – "התוועדות צאתכם לשלום", וככה, אני מוצאת את עצמי יושבת בהתוועדות, מסביבי כל חברות הקבוצה, והלב מסרב לעכל שהם השעות האחרונות שלי כאן להפעם... מקשיבים לתורם הנדיב, הר' פרקש שיחי', הגרלה על 2(!) כרטיסי טיסה לרגל שנת הכ', ארוחת ערב וחלוקת ערכות, את מאמינה שזה כבר נגמר?! התוועדות עד אור הבוקר, השעון לא עוצר לרגע, גם אני מנסה לתפוס את הדקות האחרונות, לנצל מה שנשאר ולא לתת להם לברוח!

אבל כשמגיע הבוקר, האולם מתרוקן, ברקע רעש גלגלי המזוודות על המדרכה, מסביב פרידות וחיבוקים נרגשים, אני מעיפה מבט לאחור, ל770...

ואז מישירה מבט אחרון בהחלטיות... כן! אני חוזרת בינתיים, חוזרת עם כל הכוחות כדי להכין גם את הסביבה שלי בארץ, ואז – אני יודעת, כולנו נראה את 770 מתנוסס בירושלים הבנויה... אז זה רק... רק בינתיים!

נוסעים להיפרד מהאוהל, ושם, בלי שליטה, הדמעות מציפות את העיניים, איך?! איך יכול להיות שהקבוצה הכ' חוזרת לאה"ק בלי הרבי? בלי משיח?, הבכי מחלחל בגרון, ואני אפילו לא יכולה לפתוח את הפה כדי להבטיח שלא! אני לא אתן לזה לקרות! לא יכול להיות ששוב נחזור לארץ כמו קודם!!!

ורק כשהמנוע של האוטובוס מטרטר שם בחוץ, אני פוקחת עיניים רק כדי לגלות, שאני יכולה להבטיח, מבטיחה רבי, שלא נחזור לארץ כמו קודם, כלום לא יהיה אותו דבר, אנחנו חוזרות, מלאות , כדי לגמור עם הגלות, אני מבטיחה רבי, מבטיחה לא לשכוח!

...ושוב המטוס ממריא....

ובארץ?! בארץ מגיע התפקיד והתכלית להוריד הכל למטה, להמשיך את החיות גם אחרי הקבוצה, גם פה, כשנראה כל כך רחוק מ770, לא לתת לאור לברוח, לאווירה, לחום ולרגשות, להשפיע על הסביבה שלי, שנשארה כאן, להכניס קצת חיות, יש כל כך הרבה עבודה...

שבת של הקבוצה,החזירה אותנו באחת לרגעים המתוקים, לזיכרונות ולרגשות. התוועדויות מעניינות עם הרב כץ שיחי' מרחובות, התוועדות אל תוך הלילה עם הרב צייטלין שיחי', שוב להיפגש עם כל החברות, רק כדי להרגיש שכולם מבינות אותי, כולם מרגישות אותו דבר, כן! כולנו היינו שם!

לצפות ביחד בסרט של הקבוצה, ולשאול "למה כל דבר טוב חייב להיגמר מהר?!"

ואחרי שכל מה שקיבלנו מאוחסן בכלים המתאימים, אחרי שאנחנו מוכנות לצאת לדרך, לעשות "כאן דירה"...

לרקוד יחד עם כולם, לשיר ולנצל עוד רגעים אחרונים של "ביחד", ביחד - חסידות החדשות של הרבי, שהבטיחו לצאת לשליחות היחידה בכל האומץ והכח, לגמור את העבודה בשלמות, על הצד הטוב ביותר...

אבל... לא! זה לא נגמר!! ממשיכים לחיות עם הקבוצה, ממשיכים את האורות שקבלנו שם, למעלה, לכלים... פה, למטה. קיבלנו בקבוצה כ"כ הרבה!!! הרבה תוכן!! הרבה אמונה!!! הרבה עוצמה!!! איך ממשיכים עם זה? חיים עם זה לאורך השנה? אז כן, חיים עם הקבוצה ועם הרבי עוד מירידת הנשמה לגוף- ב"מודה אני" חסידי ומלא שמחה והודיה לה', ובתפילה, כל יום קטע נוסף שבו נכוון יותר ,כך שבי"א ניסן, כמתנה לרבי כבר נהיה בשמו"ע, ועד ב' אייר כבר נתפלל את התפילה מתחילתה ועד סופה בכוונה עצומה! בסוף הימים המדהימים שהיו לנו כל בת קיבלה כרך של איגרות קודש, וגם זה גורם לנו לחיות באווירה! יחד קיבלנו החלטה טובה לקרוא כל לילה לפני השינה מכתב או שתיים, וזה באמת מחזק ונותן כח להמשיך ולפעול לנח"ר הרבי. המפגשים, ההתוועדויות, השבת שהייתה לנו עם בנות הקבוצה ג"כ עוזרים להשכיח את הגעגועים לאווירה המדהימה והרוחנית שליוותה אותנו במהלך הקבוצה!

וכשמופיעות דמעות חצופות בעיניים, השירה בוקעת ועולה--- בדמעות אפנה אליך רבי! כן, אפשר! הן שורש נשמתי ל"שם" נקשר. וכעת יש הכוחות לא להתרחק, כי מי שקשור, לא מתנתק!!!

ובאמת מכל הלב אני רוצה להגיד תודה רבה לר' צייטלין! ולמדריכות שלנו שהיוו בשבילי דוגמא חיה לחסידות אמת של הרבי ודאגו לנו ממש כמו אימהות מסורות!!!

לתגובות