אחיותיי היקרות,

אני כותבת אליכן ברגעיי האחרונים, בעוד הפתיל האחרון מחזיק אותי ונוסך בי חוזק לכתוב אליך מעומק ליבי השבור המוצף בדם ודמעות.

כמו כולכן, היו לי חלומות על הקמת בית, בעל אוהב, ילדים ושמחה אמיתית. אבל ה' החליט אחרת, והיום אני יודעת, כי אם הייתי מתנהלת אחרת בחיי, שום דבר לא היה קורה.

נולדתי למשפחה דתית ממרכז הארץ, ומהר מאוד הבנתי, שהייתי ילדה יפה. כבר בגן, משכתי תשומת לב מכולם, הייתי מודעת לכך שהתברכתי ביופי נדיר. למרות שכל מי שראה אותי מיד דיבר על היופי החריג שלי, הוריי ניסו למזער את ההשפעה של מתנה כזו עלי, ועשו את כל המאמצים האפשריים כדי שהמשפחה תתפקד טבעי בשגרת היומיום. אבל אני הייתי ילדה עם אור מיוחד בפנים, והשתדלתי בכל מאודי לטפח יותר ויותר את היופי.

חברותיי גרמו לי להבין כי באמצעות היופי אני יכולה לקנות כל דבר העולה על רוחי - ידידות, מיקום חברתי וכבוד. למדתי לנצל מתנה זו עבור מטרותיי, לבשתי בגדים כדי למשוך תשומת לב, הסתובבתי עם שיער מאוד ארוך שגרם להשתוממות וקנאה, כל פרט ופרט בחיי הייה סביב הטיפול היסודי בהופעתי. אז מאוד נהניתי ממבטי האנשים – היום, יש לי חרטה עמוקה.

המורות בתיכון ניסו לשנות את דעתי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי – כמו נמשכתי למין מעגל קסמים המצווה עלי "אל נא, התבלטי".

מילותיה של אחת המורות עדיין מהדהדות באוזני: "רויטל, קיבלת יופי מיוחד ונדיר - זהו הניסיון שלך בחיים, לשמור עליו ולנתב זכות זו בזהירות באורח החיים שלך". העמדתי פנים שאני מסכימה לכל מילה, אך היו אלה מילים שרק עברו בסביבת אוזניי. הייתי מכורה למראה שלי, ועשיתי הכל כדי לגרום לאחרים להתפעל. היום אני יודעת שגרמתי למאות או אפילו אלפי אנשים להיכשל בגלל בגדיי, שאז ממש נהנתי מהם!

ואז הגיע סימן האזהרה הראשון. ערב אחד, בעת הכנת חביתה במטבח, השיער הארוך והיפה שלי עלה בלהבות תוך שניות. לי לא קרה כלום, אבל שיערי נעלם. בבית הרפואה לא הפסקתי לבכות בעוד אבי מנסה לנחמני: "רויטל, ה' עשה לך נס, זה רק השיער יכלת כולך לעלות בלהבות, זו ההזדמנות שלך להשאיר הכל מאחור".

אבל אני לא הקשבתי. הייתי אז בת 16, ותוך שנתיים השיער שלי גדל, והכל נשכח.

הייתי מלכת הכיתה, כולם אהבו אותי, כל מה שרציתי היה לי, ואף פעם לא היתי לבד. עם השנים, גדלתי ונהייתי יותר יפה, ובגיל 16, התחלתי להתאפר וללכת עם בגדים הדוקים לגוף. בשלב זה, יש לי רגשות מעורבים וקשה לי לכתוב על זה, אבל אני בטוחה שאת יכולה לנחש למה אני מתכוונת.

שכחתי לספר לך על סבתא שלי. היא הייתה אדם נפלא, ממש צדקת ואהבתי אותה מאוד. היא הייתה מאוד עצובה וכעסה על התנהגותי הלא מחמיאה.

היא הייתה נותנת לי כסף כדי לקנות בגדים יותר צנועים, אבל שום דבר לא עזר! היא נפטרה עוד לפני שהגעתי לגיל 17. בכיתי המון והיה לי קשה לחיות בלעדיה, ובמשך תקופה קצרה, אפילו הפכתי לקצת יותר דתייה. אבל הזמן השכיח את הכאב, ותוך כמה חודשים חזרתי להרגליי הרעים, המשכתי להתפאר כבעבר.

ואז קיבלתי את הסימן השני. לילה אחד חלמתי על סבתא שלי כשהיא יושבת על אבן בוכה. שאלתי אותה למה היא בוכה, אך היא הפנתה לי את ראשה בלי לומר מילה. התעוררתי מאוד עצובה, אבל מהר מאוד הספקתי לשכח, ולהסיר כל מחשבה מהחלום.

ואז באה המכה הגדולה, בהדרגה אך בעקביות. בהתחלה היו כאבי ראש, ואמא שלי אמרה שזה עייפות ואני לומדת יותר מדי, ועליי לנוח יותר, אבל עמוק בפנים הרגשתי שזה משהו יותר רציני.

כעבור שנה, לא יכולתי אפילו לעמוד בשל כאבי ראש, והרגשתי שמשהוא בראשי הולך להתפוצץ. היינו מודאגים וחיכינו לתשובות של הבדיקות ואז הרופא חשף את האמת הנוראה: "כל כך יפה הבחורה ולכן חולה!" התפרצתי בדמעות ללא מעצורים וביקשתי הסברים. היינו חסרי אונים מול המציאות החדשה ואכזרית: היה לי גידול סרטני בראש.

זה היה רק שאלה של זמן. אני לא זוכרת איך הגענו הביתה באותו יום, אני רק זוכרת דמעות, פחד, בלבול וכאב.

ופתאום נזכרתי בחלום, שסבתא שלי בכתה ואיך הצביעה על ראשה! אם רק הייתי מבינה בזמנו את משמעות אותו חלום, חיי היו שונים! אבל אני לא ייחסתי חשיבות לחלום והמשכתי בחיי. למחרת, בבית הרפואה, התחלתי עם הטיפולים שהיו מאוד כואבים. הרגשתי איך המוות זוחל לאט לתוכי, שורף את עצמותיי, דמי וכל כולי.

ה' היקר ... אתה כל הטוב, אבל אני לא הקשבתי לך, לא ייחסתי חשיבות למסרים שלך.

כל שאר הסיפור שלי כואב, ואין לי אפילו את הכוח לכתוב על זה. השיער הנפלא שלי נשר, תוך כמה חודשים נותרתי קירחת לחלוטין. כל רופא שנפגשתי דאג להזכיר לי את היופי שלי, ואני, בכל פעם, הרגשתי איך ליבי נשבר יותר. אלוקים היקר נתן לי מתנה, יופי מיוחד, והשתמשתי בו בדרך הלא נכונה, במקום לשמור עליו בטהרה ללא פגע רמסתי הכל בשתי ידיי. הו ה'!

היום אני בת 19, סופרת את רגעיי האחרונים, המחלה מתחזת ואני מרגישה איך המוות כה קרוב אליי. אני מתפללת שהסבל שלי יהיה כפרה לחטאיי. אני פונה אליכן, אחיותיי היקרות, מתוך נשמה דואבת ולב שבור, בבקשה הקשיבי למילותיי האחרות: תהיינה צנועות, יש חוק, ויש שופט. הוא רואה הכל ויודע הכל ... וכל מעשינו יזכרו ביום הדין. אני מתחננת: טפחי את גנך, אל תחכי לשלטי אזהרה, בבקשה...

עשי למעני!

הכרית שלי הוא רוויה בדמעות. אני כותבת במאמצים עצומים. אנא התפללי עבורי כדי שאחלים ואהיה שוב בריאה. אני מתחננת... אני רוצה לחיות.

שלך, רויטל