את קוראת את הדברים עכשיו, ואני מקווה שבינתיים השתפרה הרגשתך. נפרדנו אתמול, עוד לפני שהמילים נגמרו, ואחרי שנתלתה בינינו שתיקה. זה היה הרגע שהבנתי שהכאב ימשיך לגור אצלך עוד ימים רבים. היום אולי חזר מעט צבע ללחייך, אולי זרחה לך השמש, והלוואי שמתיישר מצחך. אבל אתמול ישבת מולי וענן כיסה אותך. כתפייך שמוטות וגופך הצנום כמו מבקש להיבלע בתוך הכיסא. עינייך ננעצות בקיר מאחורי, מבקשות לחצוב באבן ולהגיע אל קרני השמש שמפזזות בחוץ.

בתוך החדר יכולנו כמעט לשמוע כיצד מתנפצים חייך. קרוב קרוב על ידינו התפזרו חלומות ילדות על בית שיש בו אבא ואמא עם קו מחייך על הפנים, שלידו מסתובבים ילדים בגדלים שונים, ומעליו גג אדום וארובה. ניסינו להיזהר שלא לדרוך על השברים, אבל כל כיוון חדש שהעלתי במוחי, החזיר אותך אל הרסיסים שפצעו את רגלייך. ניסית לזקוף את גיווך, מרחת את הדמעות והכרזת שאת חזקה, אבל אני ראיתיך הולכת ונעלמת אל תוך בדידותך.

לאן נעלם ניצוץ החיים? איך תתרוממי כאשר עפר ואפר מכסים את חייך? מה אוכל אני לטמון באדמתך כדי שיעלה ממנה ניצן כמו הסחלבים שנובטים דווקא אחרי שריפה ביער?

כשיצאת נזכרתי במשה רבינו, עומד מול ריבונו של עולם בפנים מכורכמות ותוהה: מה יכול לטהר ולתקן את הרושם שהשאיר כאן המוות? "בכל שאר הטומאות", הוא מקשה, "מצאתי בדל של קשר בין הגשמי לרוחני, ואתה לימדת אותי להתקרב מחדש, להשלים את החסר, לתקן, להתמסר. יכולתי עוד לתפוס את התהליך, אבל כשאני מתבונן במקומות של הפך חיים, במצבים שבהם חל ניתוק מהמעין הנובע של האהבה, כאשר באדם מולי אין סימן של חיות וקדושה, איני מצליח לראות כיצד ניתן לחבר מחדש?"

יכולתי כמעט לראות את פניו של משה תוהות אל מול ריבון העולם ונושאות את שאלתי. "אם נטמא זה, במה טהרתו?" אם אבד לנו הפתיל המחבר את הניצוץ לנשמה הדואבת, אם נדמה שאבדה הסיבה לקום מחר בבוקר, אם נגוזה ההצדקה לקיומינו משום שהיא תלויה בתקווה שהכזיבה, במה נדליק אותו? כיצד ניתן לחבר מחדש קשר של נשמה אל החלק שלה בעולם? להחזיר את החיות האלוקית אל הנפש שלא מוצאת את הכוח להמשיך הלאה, להזכיר לה שאהבת השם הביאה אותה אל העולם כדי שתפרח בו כמו פרח בגן?

הפחד מהסתלקות החיים מתקיים לצידינו מרגע הלידה. בתוך כל כאב יש נורת אזהרה מהבהבת ואימת מוות: האם הכל הסתיים? בפרשת השבוע מעניק לנו הבורא תרופה למצב הקשה ביותר של ניתוק, ומפקיד בידי משה טקס סמלי שאת פשרו איש מלבדו לא גילה. מנקודת מבט הגיונית, לא ניתן לתפוס את דרגת הקשר העצמית ששומרת עלינו מחוברים כל רגע, אך כאשר יוצא משה מחוץ למחנה, אל המדבר, הוא משאיר לנו את מה שחקוק בלב. גם כעת בתוך ליבי, כאשר אני איתך.

אני בטוחה שהמבט של משה נופל עלייך עכשיו כשאת יושבת מולי, אבל היום אין בו שאלה. פרשת חוקת מאירה את הלב החקוק, ותשובתו של האלוקים מהדהדת עד אלינו: "לעולם היא נקראת על שמך, פרה שעשה משה במדבר". מאז שנאסף במדבר האפר של הפרה האדומה הראשונה, הולך איתנו כוחו של משה ומחבר אותנו לדרגת התיקון שאין לה שום הסבר. פירורים שחורים שמורים בצנצנת, טמונים אי שם במסתרי מחילות הר הבית, מאפשרים לרוחו של משה שמסתובבת בינינו לגלות את החיות בכל אדם, גם כשהיא נסתרת.

אני נושאת עיני מעל ראשך, שם תלויה התמונה של הרבי, פוגשת את העיניים הכחולות, ויודעת שאת לא לבד. הכח להיטהר, להתחבר, להתרומם מהאפר, הוא כוחו של משה. הוא נובע, באהבה אין קץ, מהעיניים האלה, מדברי התורה והחכמה שהשאיר לנו, מסיפורים וברכות אינספור. משה רבינו מלווה גם את הדור שלנו, יש על מי להישען, יש מי שמביט בך כעת ורואה להבה אדומה של אור וחיות.

שבת שלום
אירית צפורי
בית חב"ד קרית שמונה

לתגובות