כבר שלושה ימים היא עומדת כך מול החלון הצר. שורות ארוכות של מטעי תמרים נמתחות לפניה, בוסתני פרי שריחם מדגדג את הנחיריים במתיקותו, ובינותם ריבועי שדות ירוקי שיבולת. הרחק מולה מתפתל הירדן כמו ממהר אל תחנתו האחרונה, ומעבר לו מאדימים הרים באופק - שם עיניה נעוצות. ממוקדות בחריצים המבקעים את ההר, מנסות להבחין בתנועה אנושית. "ההרה לכו, פן יפגעו בכם הרודפים" - פקדה עליהם בחשיכה, ובתנועה מנוסה העיפה את חבל הפשתן הרחק למטה בחומה.

מרפקיה שעונים על אדן החלון הבוקע את חומת העיר. כה עמוק החלון, ורחב מעברו הרחוק ממנה. רחב כמוה, נעוץ בשמה. ארבעים שנה היא מקבלת דרכו אורחים קרואים. ארבעים שנה מטפסים בחבל גברים זרים או מקומיים, ובארשת של חשיבות עצמית, מדלגים מעל מפתנו וקופצים אל תוך החדר הידוע. החלון הזה שממנו היא מתקשה להינתק עכשיו, זימן אליה בכל לילה דמות אחרת שהביאה ריחות מהעולם הרחב, מקסם שווא של קשר שימלא אותה, והתרוקנות צורבת לאחריו. בתוך החדר תמיד נותרה בדידותה. דורות אחריה עוד יזכירו אותה כאחת מארבע הנשים היפות בתבל, אך רק השניים שהשתלשלו מהחבל לפני שלושה ימים, היו הבודדים שלא שלחו יד אל יופיה והתבוננו בה כפי שאיש קודם לא עשה.

רחב מתקשה להינתק מן החלון. היא מתבוננת בשולי העיר יריחו ויודעת שבקרוב ישתנה הנוף לעד. מזרחה מכאן, הרחק מעיניה בעבר הירדן, מתארגנים גדודי העם שעלה ממצריים להיכנס אל ארץ כנען. מפה הם יחדרו בקלות והעיר הזו תחליק לידיהם, כמו שמפתח משומן מסתובב בחור המנעול. נדמה לה שהיא מחכה לרגע זה כבר ארבעים שנה, עוד מהיום בו הגיעה לכאן השמועה על הים שנבקע לפניהם. כל יום בו נדדו רגלי ההולכים במדבר הגדול, ידעה היא שסופם לחצות את השדות מולה ולהפוך את ארצה העתיקה ל"ארץ ישראל".

שני המרגלים ששלח חרש יהושע, לא נזדקקו למחקר מעמיק כדי להבין באיזה בית בעיר הם יקבלו את כל המידע הדרוש להם. החלון הנעוץ בחומה העיד על חייה של השוכנת מעבר לו, וקרא להם להיכנס אל ביתה. ושם, בזמן הקצר שהצליחה להצפינם בתוך ערימות הפשתן בעליית הגג, בישרה להם על החרדה הממלאה את יושבי הארץ מפניהם, והבהירה את דעתה: "ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם, כי השם אלוקיכם הוא אלוקים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת". כאשר החרידו את דלתה נקישות שליחי המלך, וביקשו להסגיר את שני הזרים, היא ענתה בשלווה, כיוונה את פקידי השלטון הלאה אל המדבר, ואת המרגלים גילגלה בחבל למטה, מעבר לחומה.

מבטה עדיין נעוץ בחלון, אך בפעם הראשונה היא רואה בו את האישה שעומדת בתוך החדר. בפעם הראשונה היא מתבוננת באישיותה כפי שעשו שליחיו של יהושע, היא צופה במה שמוסתר מאחורי יופי חיצוני. היא מגלה שחיי ההפקרות שחלפו עליה היו חיפוש עומק ומשמעות, חתירה לקשר של אמת, כמיהה לחיבור אל הרוח. עכשיו כשהיא צופה בשמיים השחורים, היא יודעת שהשניים הללו יכלו לעמוד בפני יופיה ולא להתפתות, כי היו אחוזים בשליחותם, כי יש להם אמונה ביכולתם ויש להם מנהיג שמחכה להם ובוטח בנאמנותם. היום היא מבינה שקשר של אמת הוא זה שמפגיש את האדם עם בוראו, ומזמין אותו לגעת באינסוף שבעומק נשמתו. היא יכולה אפילו לחוש שבמקום בו נעלמת הבדידות, יש מי שרואה אותה ומצייר את מה שהיא יכולה להיות. מהיום היא כה משתוקקת להתקרב אליו.

את סיפורה של רחב אנו קוראים השבת בהפטרה לאחר קריאת התורה. עלילת הסיפור המרתקת מתרחשת שלושים ותשע שנים אחרי ששלח משה שנים עשר מרגלים לתור את הארץ המסקרנת. כעת שולח יהושוע שני מרגלי חרש בלבד, ושלא כמו המרגלים שיצאו מן המדבר, הזוג הזה מבצע את משימתו בשלימות וחוזר אל המנהיג בהודעה מחוזקת: "נוע נוע סוף סוף. דרכנו פנויה".

ואנו נזכור את רחב, את הנפש הנשית הרגישה, את ההתמסרות המוחלטת לאמת, את האומץ להשתנות גם באמצע החיים. מבעד לחלונה נתבונן בדרך שלנו, נפיל את חומות הלב ונעיז להתקרב.

שבת שלום
אירית צפורי
בית חב"ד קרית שמונה

לתגובות