אבא ואמא,

אני יודעת שבכל פעם שמגיע החופש הגדול אתם נלחצים. נלחצים שאני לא עושה כלום, שאין לי מוטיבציה, שאני לא בכיוון, שאני ישנה יותר מדי, מבלה יותר מדי, עוזרת בבית פחות מדי, שזה לא טוב לי בלי מסגרת, שגם ככה - מה כבר עשיתי כל השנה, מתי כבר תוכלו להביט בי ולהגיד "וואללה, איזו ילדה, פשוט נחת, איך היא ממצה את הפוטנציאל שלה". אני יודעת שאתם מאוכזבים מכל הדברים שאני לא מספיק בעיניכם. אבל אני רוצה שתדעו שאני מותשת.

מותשת ממורים, משיעורים, מצלצולים, מהשכמות, ממבחנים, ממטלות, מנזיפות.

מותשת ממבטים מאוכזבים, מותשת משנה שלמה שבה הלכתי כל בוקר למקום שלא הצלחתי להבין את המטרה שלו עד הסוף, לא הצלחתי להבין איך הוא תורם לי, לא באמת נהניתי, לא עד הסוף התעניינתי. אבל הלכתי. הלכתי כי ברור לי שצריך, כי אתם מצפים, כי זה כנראה חשוב, כי "לא הכל זה כיף בחיים".

ואני מותשת לא רק מבית ספר או מהציפיות שלכם, אני גם קצת מותשת מעצמי. מלהביט במראה בבוקר ולשנוא, מלהרגיש לרגע שייכת ומאושרת ואז בודדה ומנותקת, מלא לדעת מי באמת החברות הטובות שלי ומי סתם, עבור מי אני משמעותית וממי תגיע סטירת הלחי הפסיכולוגית בהפסקה הבאה או בסטורי הבא או בתיוג או במפגש שלא הוזמנתי אליו. אני מותשת מלרצות להיות כמו כולם, מותשת מלרצות כל כך להיות מיוחדת ולא כמו כולם, מותשת מלנסות להבין מי אני בכלל ומה יהיה עם כל הרעש הזה שמסתובב לי בראש, מהדאגות שלי מהחיים שלי, מהאכזבות שלי מעצמי.

אז מה אני צריכה? הלוואי והייתי יודעת, בחיי.

אני חושבת שמכם אני צריכה שתשחררו קצת. ולא, אני לא צריכה שלא ישנה לכם מתי אני חוזרת בלילה ועם מי אני מסתובבת. אני יודעת שאני מגיבה להגבלות שלכם בקטע מתנפל ותוקפני, אבל אני יודעת שזה אומר שאתם דואגים לי ושומרים עליי. רק תתגמשו, בבקשה תתגמשו. תבינו שהכי הייתי שמחה להיות הילדה שלוקחת קורס קיץ באוניברסיטה, מתנדבת במועדון קשישים, מתעוררת כל יום בשמונה בבוקר, סוגרת לכם את הפינות על מטלות הבית ועל הדרך גם מסיימת את השיעורים לחופש ועושה קייטנה בתשלום סמלי לילדי השכונה. אבל אני לא פנויה לזה עכשיו. לא לגמרי יודעת למה, אבל בבקשה תבינו את זה ותנסו להתאכזב ממני קצת פחות. אני ממש זקוקה למבט שלכם שיספר לי שאני אהיה בסדר. שיום אחד, כשיעבור גיל ההתבגרות, אני אצליח לתפקד בהתאם לציפיות שלכם, שלי. אני צריכה שלא תספרו לי באובססיביות על כל מטלה שלא עמדתי בה ותנסו לראות מה אני כן מצליחה לעשות, גם אם זה מעט. אל תוותרו לי על משימות בבית, תנדנדו לי עד שאני עושה, אבל תחסכו ממני את ההרצאות, הכעס, ה"מה יהיה איתך".

בבקשה תתעקשו שאצטרף אליכם לנסיעות משפחתיות ולארוחות ערב, גם אם אני עושה פרצופים, אבל תפסיקו לתת לי להרגיש כל כך אשמה אם אני יוצאת עם חברים ולא מגיעה. ובעיקר אני צריכה שתתנו לי להרגיש שאתם מתגעגעים אליי, גם כשאני בחדר, מחכים לדבר איתי סתם שיחה על מה שלומי או מה חדש אצלכם. תנו לי להרגיש שאתם שמחים בי גם כשאני לא ממש שמחה בעצמי, שבלעדיי המשפחה שלנו לא הייתה נראית אותו הדבר. כן, גם עם הבלגן שאני עושה, גם עם הפרצופים, התקפי הזעם, הבקשה לעוד כסף, שעות השינה ההזויות, הגיחות למקרר, השעמום הפריך של החופש הזה שכל כך חיכיתי לו, שאני שונאת ואוהבת אותו, צריכה אותו ומתחרפנת ממנו. תנו לי להרגיש שגם עם כל זה - אני עדיין הילדה המתוקה שלכם, זאת שפעם הייתה הולכת עד אמצע אוגוסט לקייטנה שאתם בחרתם, בונה לצידכם ארמונות בים ונוסעת ליומיים לסבתא בכל פעם שאתם קצת מתעייפים.

לתגובות