תשעת הימים. לכאורה לא ממש זמן לשמוח ולהודות. יותר זמן של אבל, של לעצור לרגע את המירוץ ולזכור שפעם היה לנו בית מקדש, והיום אנחנו בגלות.

ואתם יודעים, אף פעם לא ממש התחברתי לתשעת הימים. לא שלא הבנתי, קראתי המון סיפורי חורבן והכרתי את השמות והתיאורים. אבל משהו בפנים נשאר אדיש קצת. היו לי מספיק טרדות משלי ולא התחשק לי להכניס עוד כאב ללב.

מאז שאמא שלי חלתה ונפטרה, המושג "חורבן" קיבל אצלי משמעות אחרת. השנה בה ישבתי וקראתי "איכה" לבד כשהיא היתה בדרך לבית החולים בפעם האחרונה, היתה שנה של שבר עמוק.

וגם השנה שעברה היתה קשה לא פחות, במיוחד כשחורבן הבית האישי של המשפחה שלי התחבר בצורה כל כך הדוקה לחורבן הבית של עם ישראל.

והשנה, שוב תשעת הימים כאן, ואני מחכה להרגשת הכבדות הזו שתבוא, לזכרונות שיצופו, לחורבן שיכאיב- והם לא כאן.

כי בשנה הזו לימדתי את עצמי להיות כל הזמן בהודיה. גם על מה שיש, וגם על מה שאין. וכשמצב ההודיה הופך לחלק ממך, אבל או עצבות הם כמעט לא פונקציה.

ולא, זה לא אומר שאני לא זוכרת, גם את החורבן של העם וגם את זה האישי. אבל אני חושבת כמה אסירי תודה אנחנו צריכים להיות, על זה שבזמן הזה לפני 1950 שנה אמהות רחמניות בישלו את ילדיהן שגוועו למוות ברעב, ואנחנו - אנחנו בגלות!!! ועדיין יושבים על סיר הבשר ונהנים מהעולם הזה.

על זה שבזמן הזה לפני 1950 שנה רדפו יהודים ורצחו אותם, ולא רק אז, גם לפני 80 שנה... והיום, למרות הרדיפות, אנחנו יושבים מוגנים בבתים שלנו וטוב לנו.

כן, זה חלק מהגלות, המקום בו אנחנו מרגישים טוב מדי ושוכחים להתפלל לגאולה, ונכון שדווקא הכאב והעצר והחיבור לסבל יכולים לעורר אותנו לצעוק שדי! שנמאס לנו ואנחנו רוצים משיח! ולהתכוון לזה באמת.

ועדיין, מתוך כל הצער, להגיד תודה על מה שיש, על זה שלמרות שאנחנו בגלות ארוכה וחשוכה, יש לנו חיים ובית וילדים ומשפחה ואוכל ואור, הרבה רגעים ונקודות של אור.

לא יודעת מה אתכם, אבל לי- דווקא מתוך ההודיה- קל הרבה יותר להתחבר, להתפלל ולבקש שיהיה עוד, כי תמיד אפשר עוד.

ושנזכה לגאולה שלמה מתוך שמחה אמיתית בקרוב.

לתגובות